המנוח, אב לכמה ילדים, התגורר בשלב מסוים בדירתו של בנו הבכור. במסגרת מגורים משותפים אלה, הצר הבן הבכור את צעדי אביו ומנע ממנו באופן שיטתי כל קשר עם ילדיו האחרים – אחים ואחיות שנותקו מאביהם בשל רצונו והתנגהגותו של הבן הבכור.
חודשיים בטרם נערכה הצוואה האחרונה, פנה המנוח מיוזמתו לעורכת דין אחרת וערך צוואה מפורטת ומאוזנת: לילדיו האחרים הוריש חלקים בעיזבון, ואילו את בנו הבכור השמיט מהצוואה כליל, שמקורה בחוסר אמון עמוק שרחש כלפיו. במקום זאת, ביקש המנוח להוריש את חלקו של הבן הבכור ישירות לנכדיו – ילדיו של הבן – על מנת שיזכו בירושה מבלי שתעבור דרך אביהם.
זמן קצר לאחר מכן, דאג הבן הבכור להוביל את אביו לעורך דין אחר שלא היה מוכר למנוח ולא ליווה אותו בעבר – שם נחתמה צוואה חדשה, בה הוריש המנוח את כל רכושו לבנו הבכור בלבד.
טענות התנגדות לצוואה:
משרדנו ייצג את האחים האחרים והגיש התנגדות לקיום הצוואה האחרונה.
עיקרי הטענות:
- השפעה בלתי הוגנת – הבן הבכור בודד את אביו מיתר ילדיו, תוך יצירת תלות מוחלטת של האב בו.
- סתירה מהותית – הצוואה האחרונה סותרת באופן מוחלט את הצוואה שנערכה חודשיים קודם וקובעת כי הבן הבכור לא יירש לאור אובדן אמון של המנוח בבנו הבכור.
- מעורבות בצוואה – הבן הוא שיזם את הפנייה לעורך הדין ולא המנוח, ואף ליווה את אביו לפגישה.
- היעדר רצון חופשי לצוות – הצוואה האחרונה לא שיקפה את בחירתו האמיתית והחופשית של המנוח, אלא את רצונו של הבן.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענות ההתנגדות שהציגה עו"ד רותי שריד וקבע כי הבן הבכור הפעיל השפעה בלתי הוגנת על אביו המנוח וניצל את מצב התלות שיצר בכוונה תחילה, בודד אותו מבני משפחתו, ויזם את עריכת הצוואה האחרונה לטובתו הבלעדית. בית המשפט פסל את הצוואה האחרונה וקיים את הצוואה הקודמת של המנוח אותה ערך מתוך רצון חופשי וללא השפעה בלתי הוגנת.
נקודות מרכזיות לתיק זה
תיק זה ממחיש עיקרון חשוב: הפער הזמני הקצר בין שתי הצוואות, ובפרט הניגוד המוחלט ביניהן, שימש ראיה משמעותית לכך שהצוואה האחרונה לא נולדה מרצונו האמיתי של המצווה. קיומה של צוואה קודמת מפורטת ועקבית, שמשקפת חשדנות ברורה כלפי הבן הבכור, הניתוק של האב מילדיו במהלך התקופה שקדמה לעריכת הצוואה האחרונה לצד ניתוק האב מילדיו האחרים יצרה בסיס ראייתי איתן לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת.
